לדבר על דיכאון זה כמו להיכנס ליער חשוך, בלי לדעת את הדרך ובלי שמץ של מושג איך בדיוק לצאת מהחושך הבלתי חדיר הזה. עוד יותר קשה לכתוב על כך, לאדם, שמטבע מקצועו חייב להיות בריא בנפשו ולדעת להתמודד בהצלחה עם כל תלאות החיים. זה בדיוק מה שהאנשים חושבים על מאמנים מנטלים, מטפלים ופסיכולוגים. לא פעם פנו אלי בשאלה (וזה קורה כל פעם כשאנשים מגלים במה אתה עוסק): “נראה לך שקל להתמודד עם החיים? אתה יודע ויכול לעשות משהו עם זה?”. אבל האמת המרה היא שגם מקצוע זה אינו ערובה לאושר נטול עננים ולהצלחה מוחלטת בחיים. אף אחד לא חסין מדיכאון!
כנראה שהדבר הכי קשה, כשאתה מוצא את עצמך לראשונה במצב הזה, הוא לקבל את זה, להודות בפני עצמך במצבך ובצורך לקבל עזרה מבחוץ. בעולם של אנשים חזקים, אתה לא יכול להיכנע, אתה לא יכול להזדקק לעזרה. חבל שדיכאון, למען האמת, תוקף את האנשים המצליחים ושאפתניים ברגע הכי לא מתאים. אם תכירו טוב יותר את חולי המחלקות הפסיכיאטריות, אז שם תוכלו לפגוש הרבה אנשים מצליחים, שדיכאון נפל עליהם כמו גשם ביום בהיר. ככלל, אנשים אלה עבדו קשה, שאפו להשיג הרבה, היו יצירתיים ומאוד תובעניים מעצמם ומתוצאותיהם. ובשלב מסוים, כמו שאומרים, “משהו נשבר בפנים”.
קשה מאוד בדיכאון להגיב לניסיונות של אנשים קרובים סביבך לנער אותך, לעבור למשהו אחר. כנראה שקשה להבין איך אדם שנראה בריא (כמובן שלבינתיים מתפתח דיכאון ממושך, ואדם נעלם בתוך עצמו), יכול לסבול כל כך עמוק ללא סיבה. בין האנשים אפשר לשמוע דבר אחד משותף: פשוט אין מה לעשות, צריך לעבוד יותר – ולא יהיה דיכאון! יחד עם זאת, כאב נפשי חי בצורה מאוד יוצאת דופן. יש אפילו מונח כזה “חוסר רגישות אבל”, כאשר אדם אינו מרגיש דבר כלל מלבד סבל מוזר בכל הגוף. כל הגוף כואב, אבל איזה איבר לא ברור. והכאב הזה הוא בלתי נסבל.
איך ניתן לתאר את זה מדוייק יותר? אולי מטאפורה של צלילה לתוך המים העמוקים תתאים כאן. שם, בעומק, לגמרי לבד – כל הצלילים נשמעים מרוחקים, תמונות העולם לא ברורות, הכל מעורפל. אתה מפסיק להרגיש משהו… פעם אחת, בזמן טיפול בלקוחה עם דיכאון קשה, הבנתי שלא הרגשתי כלום ברגע כשהיא סיפרה לי על אובדן של שני אנשים קרובים אליה במהלך מספר חודשים. הלקוחה דיברה בצורה אדישה ומנותקת, ואני, המטפל שלה, קלטתי את חוסר החיים הזה. סוג של תרדמת שלא מאפשרת לחיות את האובדן, להתאבל ולהתחיל לחיות. מצב דיכאוני, הפועל בתחילה כתגובת הגנה, יכול להפוך בסופו של דבר לדרך תפקוד נוקשה.
“דיכאון מתחיל כאשר כשאין דרך לחיות את הכאב”.
ישנן תיאוריות שונות המסבירות את מקור הדיכאון. אבל אף אחד מהם לא נותן תשובה חד משמעית. המצב מבלבל עוד יותר עם סיווג של סוגי הדיכאון. אנו שומעים על הדיכאון הפסיכוגני, המתרחש כתוצאה מאירועי חיים טראומטיים ומלחיצים. וגם על דיכאון אנדוגני, הנובע מהפרה של תהליכים כימיים שונים במוח. כנראה שהאמת נמצאת איפשהו באמצע. אירועי משבר בחיינו, עומס רגשי ממושך, תשישות, עלולים לעורר גנים רדומים, שכנראה יש לרבים מאיתנו. וזה הכל – השד יצא מהבקבוק, לאחר זמן מה אדם לא יכול לזהות את עצמו. הפעילות הרגילה והיציבות, אהבת החיים מתחלפות בחוסר כוח, חוסר יכולת ליהנות, השפלה עצמית.
מה שמרגיז בכל זה, הוא חוסר היכולת להבין את הגורמים האמיתיים למצב הזו. אין גם אבחנה מדויקת, אי אפשר לעבור אבחון, איזושהי בדיקה רפואית – ולהבין מה בעצם קורה במוח של החולה בדיכאון. כולנו שמענו על התיאוריה של היעדר נוירוטרנסמיטרים במוח, חוסר האיזון שלהם וכו’. חולים רבים הנוטלים תרופות נוגדות דיכאון, המחזירות את מאזן הסרוטונין, מתחילים להרגיש טוב יותר, гזו עובדה. אבל אחרי הכל, משככי כאבים גם מקלים על כאבי ראש, אבל לא מסלקים את הסיבה האמיתית. האם תרופה נוגדת דיכאון פועלת בצורה דומה? לא הכל כל כך פשוט בסוגיה המורכבת הזו.
כמובן, ישנן שיטות החוקרים את הביטויים הקליניים של הפרעות כאלה בתחום הרגשי של אדם. המומחה בוחן את מצבו של המטופל בפירטי פרטים ומגיע למסקנה. וכך זה בהרבה מחלות נפש. טעויות מתרחשות לעתים קרובות בפרקטיקה הרפואית. לדוגמה, טיפול בדיכאון באמצעות תרופות נוגדות דיכאון בלבד מגביר את הסיכון לאפיזודות מאניות. דיכאון יכול להיות ביטוי, אחד הקטבים של מחלת נפש כה קשה כמו הפרעה דו קוטבית.
הטיפול בדיכאון קשה עוד יותר. כמובן שאם אנחנו מדברים על דיכאון חמור עם שיבוש מוחלט של תפקודיו החיוניים של הגוף, אי אפשר בלי תרופות. האמת המרה היא שגם לאחר טיפול תרופתי מוצלח, יתכנו הישנות. עבור רבים, הסימפטומים הישנים חוזרים בהדרגה – והאדם שוב עומד בפני בחירה: לקחת את התרופות הללו לכל החיים או לסבול ואיכשהו לגרור את קיומו הלאה בדרך זו. לקחת תרופות כל הזמן זה גם לא תמיד אופציה. העובדה היא שלתרופות פסיכוטרופיות יש תופעות לוואי רבות (ליקוי ראייה, עלייה במשקל, נשירת שיער, אובדן חשק המיני, תפקוד לקוי של בלוטת התריס, אלרגיות וכו’). שלא לדבר על כך שגם לתרופה נוגדת דיכאון לוקח זמן להתחיל להשפיע. הן נבחרות בגדול על ידי ניסוי וטעיה. וגם ייקח זמן עד שהתרופה תעבוד, ולפני כן, לרבים יש תקופת הסתגלות קשה. ועכשיו נראה שזה עוזר, אבל תופעות הלוואי בלתי נסבלות, מסכנות חיים. ואתה צריך לבחור את הפחות משתי רעות.
מאתגר לא פחות הוא האופן שבו החברה שלנו מתייחסת לאנשים עם מחלת נפש. נושא זה גורם להרבה בושה ופחד. במקרה הטוב, הם פשוט לא יאמינו לאדם, במקרה הרע, הם יתחילו לדחות, לסרב לתקשר, לעבוד. ראו בעצמכם עד כמה שני משפטים נתפסים בצורה שונה: “הייתי לאחרונה בבית חולים ועברתי ניתוח לב”. ומה לגבי זה: “הייתי צריך לבלות חודש במתקן נוירופסיכיאטרי. טיפלתי בהפרעה נפשית”. סביר להניח שבמקרה הראשון אנשים יתחילו לעודד ולהזדהות, לבקש פרטים. בשני, ישנה סבירות גבוהה לשקט מביך, תגובה מאופקת ללא שאלות נוספות, ואיפשהו עלולה לחמוק מבן השיח מחשבה לא ברורה: “הוא לא בסדר עם הראש. צריך להיות זהיר יותר. או שאולי הוא בכלל פסיכופט?”.
כדי שלא הכל יישמע כל כך פסימי, אנסה לגבש כמה המלצות לאנשים שחווים שוב ושוב מצבים דומים ולקרובי משפחה ומקורבים. האחרונים למעשה זקוקים לתמיכה לא פחות.
ובכן, הדבר הראשון שצריך לעשות במצב כזה הוא להבין מה קורה לך. חשוב למצוא רופא (פסיכיאטר, פסיכותרפיסט) שאפשר לסמוך עליו ולפנות אליו אם מצבך מחמיר. תהליך זה ארוך, לא ניתן יהיה לפתור את הבעיה שלך תוך שבוע או חודש. רופא טוב יעמיד אותך על הרגליים (ירשום את הטיפול המתאים), אבל אז תצטרך ללכת בעצמך, ללמוד את כישורי הוויסות העצמי, לזהות מצבים כאלה בעצמך.
כמה שזה נשמע פשוט, הדבר הקשה ביותר בתהליך הזה הוא לקבל את הדיכאון שלך. חשוב לזכור שזהו מצב זמני, כואב, אך זמני. לעתים קרובות הוא מגיע ללא התרעה מוקדמת, אבל ככה גם עוזב. נכון, עכשיו זה נראה נצחי, אבל אפילו הקשה ביותר עובר!
זה יהיה נחמד לפתוח יומן ולכתוב את המחשבות והתחושות העיקריות שלך, את אירועי היום. לאורך זמן, אתה יכול לעקוב אחר הקשר של מצבך עם אירועי חיים, מחזורי גוף וכו’. גם הכללת הכותרת “ההישגים שלי” ביומן כזה עוזרת מאוד. אדם שלא מכיר את מצב הדיכאון לא יכול להבין איך בקושי אפשר לקום מהמיטה, איך לאוכל אין טעם בכלל, איך אין סיבה אחת בעולם הזה לחייך. הצלחת לקום בבוקר, למרות חוסר הכוח והאנרגיה המוחלט – מעולה! הכנו טוסטים לעצמנו, לילדים, כוס קפה – מגניב. הצלחנו לצאת החוצה וללכת לפארק הקרוב – כל הכבוד! וכן הלאה, בצעדים קטנים. עם הזמן אפשר לראות שיש יותר הישגים. למה לא להפוך למטרה את הרצון לחיות הכי טוב שאתה יכול, למרות הדיכאון שלך, כמה שאתה שאתה יכול?
במצבים כאלה קשה מאוד לשמור על כבוד עצמי. המחשבה הבוגדנית שאתה כשלון תרחף מעת לעת, ואולי כל הזמן. וזה ביטוי של המחלה, זה לא אתה. חשוב מאוד להבין שזה הדיכאון שלך, המחלה מדברת על חוסר משמעות, ולא אתה באופן אישי – זה מאוד חשוב. בתקופה כזו, באופן עקרוני, אתה לא רואה שום דבר טוב, אבל אתה צריך לסגת מהמחלה. כדי להבין: אתה והמחלה זה לא אותו דבר, זה רק חלק ממך!
במקרה של תת-דיכאון, כמו גם במצב דיכאון מתון, טיולים בטבע (בפארק, יער) משפרים את המצב. נסו להיות יותר באוויר, השמש. אתה יכול לעשות מדיטציה בזמן הזה. חשוב להיות במצב של “כאן ועכשיו”: להרגיש איך אתה הולך על הקרקע, לנשום את האוויר, לשמוע את הקולות ולראות מה קורה מסביב. עם שיפור הדרגתי, כדאי לבחור לעצמך פעילות גופנית (אימון כושר, רכיבה על אופניים, ריקוד). אם אין לך כוח ואנרגיה, פשוט צאו לטייל. חשוב לקום, לקום ולעשות את הצעדים הראשונים והקשים ביותר.
דיכאון מסובך בגלל העובדה שהוא שואב אותך פנימה כמו שואב אבק, קשה מאוד להגיע למישהו. באופן דומה, קשה לאחרים להתקרב לאדם מדוכא. חשוב להקיף את עצמך באנשים שיכולים להקשיב ולא לתת לך עצות “אתה רק צריך לנסות”. מי שיכול פשוט, ממש פשוט, לשבת לידך בלי להגיד כלום. מישהו שמאמין למה שקורה לך, אבל מי שלא מפחד להיות בסביבתך. מי שמבין את מידת ההשתתפות שלו ולא מנסה להציל, ולא שואל בלי סוף את השאלה הבלתי נסבלת: איך אתה מרגיש?
אני מאמין שפסיכותרפיה ארוכת טווח הכרחית לכל סוגי הדיכאון. עם דיכאון פסיכוגני, זה מאפשר, יחד עם המטפל, להבין את הכאב, לחיות את החיים. ובמקרה של דיכאון אנדוגני(הפרעה דו קוטבית, מלנכוליה, דיכאון חוזר), זה מאפשר ללמוד איך לחיות עם מצבים כאלה אשר מתרחשים מעת לעת. בנוסף לטיפול פרטני מתאפשרת גם עבודה קבוצתית. אדם מגיע לקבוצת אנשים עם הפרעות חרדה או דיכאון, ולומד להתגבר יחד עם האחרים על מצבים שונים. הערך של קבוצות כאלה הוא שיש הזדמנות אמיתית לפגוש אנשים שמכירים מצבים כאלה ושאינם צריכים להסביר איך אפשר להרגיש רע בלי סיבה נראית לעין. הבדידות הופכת פחותה, אתה יכול לחלוק את הסבל שלך עם אנשים אחרים. אדם מדוכא הוא בודד מאוד.
חשוב גם לסלוח לעצמך על מה שקרה.פרק הדיכאון הראשון מחלק את החיים לשני חלקים. לפני, שהיית חזק, מוצלח, מסוגל לעמוד בלחץ פיזי ורגשי ממושך. ואחרי, היכן שמשהו נשבר בך ואיפה זה לעולם לא ישוב להיות אותו דבר. כעת יש חוויה של חוסר אונים, פגיעות, תלות (ברופאים, קרובי משפחה, צורך בנטילת תרופות פסיכוטרופיות וכו’). יש תחושה של גבול היכולת הפיזית והנפשית. אנו זקוקים למאמצים מתמידים כדי לשמור על בריאותנו. למשל, מסיבות עד הבוקר, לילות ללא שינה בפתרון בעיות עסקיות, שעות נוספות, נסיעות עסקיות מלחיצות, פרויקטים עסקיים מורכבים במיוחד, אלו גורמים שיבושים והידרדרות. זה מה שנשאר בעבר. כן, חבל, אבל בעבר. והנה שגרת יומיום סבירה, עם פעילות גופנית מתונה הם אלו שעוזרים למצב להירגע.
אם שיטות פשוטות לא עוזרות, ומופיעות מחשבות אובדניות ואין דרך ברורה איך לצאת מהמצב, צריך לפנות למומחה. הדבר הגרוע ביותר שאדם יכול לעשות לעצמו במצב כזה הוא לשים קץ לחייו. ובמצב דיכאון חמור, הקו דק מאוד.
לאנשים הקרובים לחולה המדוכא אני ממליץ:
- אל תנסו להשיח את הדעת של חולה ולבדר אותו. אם אתם רואים שמצבו של אהובכם מחמיר, חפשו עזרה מבחוץ (רופא, פסיכולוג).
- שמרו על עצמכם. כן, וודאו שאתם דואגים לעצמכם. זה קשה כשאדם אהוב מרגיש רע, אבל אף אחד לא אשם בשום דבר. לעתים קרובות מאוד, בהתחלה יש רצון עז לעזור לאדם כזה, ואז עם כל ניסיון לא מוצלח, הכעס והייאוש מתגברים. יכול להיות שיש רצון טבעי לסגת. לחיות עם אדם דיכאוני זה קשה, הדיכאון עצמו מדבק במובן מסוים. אנו צוללים בעל כורחו לאווירה דיכאונית ליד אדם כזה.
- אולי נראה לכם שאתם חסרי אונים, אינכם יכולים לשפר את מצבו של יקירכם ולכן אין בכם צורך. זה לא נכון. אתם חשובים מעצם היותכם בחייו. כדי לעשות זאת, אתם לא צריכים לשאול כל הזמן על המצבו (שאלה זו היא כמו מלח על הפצע של המטופל), פשוט להיות בקרבת מקום. שתיתם תה ביחד – נפלא! טיילתם יחד – נהדר. הוא רוצה לספר לכם על החוויות שלו, אולי להתלונן – היו קשובים לרגעים האלה. או אולי הוא רוצה לבכות לכם, זה מאוד חיוני. זה רק סימן לשיפור. אל תעצרו את הדמעות, הן מרפאות ומחזירות לחיים. אתם אפילו יכולים לפתח שפת סימנים זה עם זה, שיסדירו את התקשורת ביניכם ויראו את הצורך בעזרה בזמן (למשל, כאשר מטופל זקוק לפרטיות או להיפך).
- תאמינו בחומרת הסבל של יקירכם. חוסר אמון, ספקנות, חוסר אונים רגשי מצדכם, מוסיפים עוד יותר כאב לאדם הסובל מהפרעת דיכאון. עם זאת, זו לא פיקציה, לא מניפולציה. ואם אתם עדיין מפקפקים, לפחות תגידו בכנות: “קשה לי להבין מה קורה לך. מעולם לא היה לי את זה. אבל הייתי רוצה לדעת איך אני יכול לתמוך בך בתקופה הקשה הזו”.
- חשוב שיהיה לכם בעצמכם עם מי לדבר על מצבכם, הרגשות שלכם בקשר למצב הנוכחי. טוב שיש חברים טובים. ואם הסבל שלכם קשה מנשוא, אז חשוב לפנות בזמן לפסיכולוג ולקבל תמיכה מקצועית.
לסיכום, אני רוצה לציין שלצערי הפסיכיאטריה היא אחד ממדעי הרפואה הפחות נלמדת. יש הרבה יותר שאלות על התרחשות וטיפול במחלות נפש מאשר ישנן תשובות. ודיכאון הוא אחת התעלומות שלה. דבר אחד בטוח – המחלה הזו קיימת ותופסת תאוצה יותר ויותר. ישנו רושם שבחברה המודרנית, דיכאון מהווה אתגר גדול לרצון של האדם להתפתח, להתחרות ולהבריק בהישגים מול אחרים. בכך שהיא מעמתת אותנו עם המגבלות והכאב שלנו, היא מאפשרת לנו לראות את הכאב של אנשים אחרים, להבין את חוסר האונים שלנו ואת סופיות הקיום; היא מלמדת אותנו לדאוג באמת, לעצור בקצב החיים המטורף. זה מחזיר אותנו לקשרים, ליחסים עם אנשים אחרים. ואני גם רוצה להאמין שדיכאון בדרך זו מחזיר אותנו לאנושות, ושהוא יכול להיות אבן דרך לצמיחה רוחנית. כמובן, אם אנחנו לא מפחדים להסתכל באומץ בעיניו.
